בתקשורת אפקטיבית, כאשר אנחנו מתארים את המציאות, עלינו להשתמש בתיאורים מדוייקים ונייטראליים, כדי לבסס הסכמות.
ישנם שני סוגים של תיאורי מציאות. הסוג הראשון הוא תצפיות על מציאות חיצונית, משהו ששני הצדדים לשיחה, כמו גם צד שלישי המתבונן בהם, יכולים להסכים עליו. הסוג השני הוא תיאור של מציאות פנימית, הכוללת כוונות, רגשות, צרכים ומחשבות.
תצפית חיצונית נייטראלית
תצפית היא תיאור של משהו שקורה במציאות האובייקטיבית, מחוץ לחוויה הפסיכולוגית הסובייקטיבית של המשתתפים באינטראקציה. כדי שהתקשורת תהיה אפקטיבית, תיאור התצפיות האלה צריך להיות נייטראלי, נטול פרשנות ושיפוטיות.
לדוגמה, במקום להגיד "כשאתה האשמת אותי", תקשורת אפקטיבית אומרת "כשאתה אמרת [ציטוט]". הסיבה לשימוש בתיאור הנייטראלי היא שהאדם האחר אולי לא חושב שהוא האשים אותנו, אלא שהוא הפנה את תשומת ליבנו לעובדות (כפי שהוא ראה אותן) וחינך אותנו. אם אנחנו משתמשים בביטוי השיפוטי "האשמת", אנחנו רומזים כי האדם האחר "טועה". זה יוצר בו התנגדות ומרחיק אותו (גישה מרחיקה), וזה מחבל בקשר שלנו ומחריף את הסכסוך.
תקשורת מקרבת לא משתמשת בשפה שמניחה הנחות לגבי מה אנשים אחרים מרגישים, חושבים או מתכוונים. למשל, אנחנו לא אומרים "אתה לא מקשיב לי", או "לא אכפת לך ממני". הסיבה לכך היא שאנחנו לא באמת יכולים לדעת מה קורה בתוך החוויה הסובייקטיבית שלהם, ואם אנחנו פולשים לתחום הזה, הדבר מוביל לניכור. במקום זאת, אנחנו מתארים רק את המתרחש בתוכנו, למשל "אני מרגיש [שם של רגש]", או מבררים מה קורה בתוך האדם האחר, למשל "האם אתה מרגיש [שם של רגש]?"
כוונות
כוונה היא מטרה או תכלית ספציפית בביצוע פעולה. חשוב שנבהיר את כוונותינו כדי שהאדם האחר יידע מה הן. בפרט, אם אנו עומדים לומר משהו שהאדם מולנו עלול בטעות לפרש כמתקפה עליו, כדאי מאוד לומר תחילה משהו כמו "אני רוצה שתדע שאכפת לי ממך ומהקשר שלנו, ומה שאני הולך לומר עכשיו נועד לשפר את החיבור הזה, והכוונה שלי אינה להאשים אותך, אלא לברר וליצור חיבור טוב יותר בינינו”.
רגשות
רגשות הם חלק מהמצב הפנימי של החוויה הסובייקטיבית שלנו. אפשר למצוא רשימת רגשות כאן.
רגשות הם אוניברסליים – לכל בני האדם יש אותם. לכן, אם אנו משתפים את רגשותינו, אנו עוזרים לאדם האחר להתייחס אלינו ולהבין את נקודת המבט שלנו. כמו כן, אם נכיר את רגשותיו של האדם האחר באמצעות בירור ואמפתיה (ולא על ידי הנחות מה הוא מרגיש), נוכל להתייחס אליו טוב יותר.
כדי ששיתוף הרגשות שלנו יהיה אפקטיבי, כלומר יגדיל את הקרבה ולא את הניכור, עלינו להשאיר את האדם האחר מחוץ לתיאור. לדוגמה, "אני מרגישה כועסת" מתאר את הרגשות שלי מבלי לערב את האחר, בניגוד לביטויים כגון "גרמת לי לכעוס" או "אני מרגישה כועסת בגלל שאתה …". כך אנחנו לוקחים אחריות אישית על רגשותינו וזוכרים כי האדם האחר אינו יכול לגרום לרגשות שלנו.
בהתאם לכך, יש לציין כי הביטויים הבאים אינם תיאורי רגשות: אני "מרגיש" מאוים, לא מובן, מנוצל, מתומרן, מואשם, נשפט, מבוקר, נבגד, דחוי, נטוש, שמזלזלים בי, שמתעלמים ממני. הפעלים האלה הם בצורת סביל, ומרמזים כי האדם האחר עשה לנו משהו שגרם לנו לחוש כאב רגשי, ואנחנו מפרשים את מעשיו בצורה שיפוטית, כלומר מאשימים אותו. אם אנחנו כוללים את האדם האחר בתיאור הרגשות שלנו, זהו פתח למניפולציה רגשית.
טעות נפוצה נוספת היא לומר משהו כמו "אני מרגיש שאתה …". אין דבר כזה "להרגיש ש …", זו רק תחפושת שגוייה של התיאור "לחשוב ש … ".
צרכים
צורך הוא מקור מוטיבציה בפסיכולוגיה שלנו. אפשר למצוא רשימת צרכים כאן.
בדיוק כמו עם רגשות, גם הצרכים הם אוניברסליים – לכל האנשים יש אותם. ולכן, כמו לגבי רגשות, אם אנו משתפים את הצרכים שלנו ומגלים מהם הצרכים של האדם האחר, הדבר מגביר את החיבור וההבנה בינינו.
כמו עם רגשות, כאשר אנו מתארים את הצרכים שלנו, אין להכניס את האדם האחר לתיאור. לדוגמה, "יש לי צורך בחיבור" ולא "יש לי צורך בחיבור איתך". אולי יש לנו רצון או העדפה לקשר עם אותו אדם מסוים, אבל זוהי רק אסטרטגיה ספציפית אחת לנסות לספק את הצורך הזה, ולא חלק מהצורך האוניברסאלי.
אנו משאירים את האדם האחר מחוץ לתיאור הצורך שלנו מכיוון שאיננו רוצים להעביר את המסר כאילו האדם האחר מחויב לספק את צרכינו. זוהי תמיד האחריות האישית שלנו לנסות למצוא דרכים לספק את צרכינו, ואף אחד לא חייב לנו שום דבר. בהחלט אסור לנו לנסות לכפות או לתמרן מישהו כדי שיעזור לנו לספק את צרכינו – אנו מכבדים את ריבונותו האישית. העולם מלא באנשים, ורבים מהם ישמחו לעזור לנו מרצונם החופשי.