חזור ל תקשורת מקרבת

הגישה המרחיקה

כדי להבין תקשורת אפקטיבית ותקשורת מקרבת, כדאי גם להדגים מהי תקשורת לא אפקטיבית. זוהי תקשורת שמרחיקה אנשים, פוגעת במערכות יחסים, מצמצמת את הסיכוי שצרכים של כולם ייענו, ועלולה להוביל לאלימות מילולית ופיזית. (בשיטת "תקשורת מקרבת", גישה זו נקראת "שפת התַּן" (jackal) בגלל יללותיו). חשוב להבין ולזהות את מאפייניה כדי שנוכל להימנע ממנה:

שיפוטיות מוסרית

שיפוטיות מוסרית משמעותה לשפוט אחרים או לשפוט את עצמנו, לפרש התנהגות של אנשים במונחים של "טוב" ו"רע" במקום לנסות להבין את התנהגותם ואת מניעיהם.

דוגמאות:

  • "מה שעשית עכשיו זה רע מאוד."
  • "אתה לא אחראי."
  • "אידיוט!"
  • "אתה טועה ואני צודק."
  • "הוא אומר דברים מעליבים."
  • "הוא מדבר יותר מדי." (כאילו יש "כמות נכונה" של דיבורים, ואתה יודע בדיוק מהי.)
  • "אתה אף פעם לא עושה את זה כמו שזה אמור להיעשות."

שיפוטים כאלה מובילים לבעיות ולאלימות, מכיוון שאם אנחנו חושבים שהאדם השני טועה, אז:

  • אנחנו חושבים שצריך לחנך אותו לשנות את דרכיו. הבעיה היא: הוא לא חושב שהוא טועה. לכן השיפוטים שלנו מובילים להתנגדות, ללחימה, למלחמות.
  • אנחנו חושבים שאנחנו צריכים להעניש אותו, כי הוא "ראוי" לסבול בגלל מה שהוא עשה. אנחנו חושבים שצריך "ללמד אותו לקח". זה מוביל לאלימות.
  • אנחנו חושבים שאנחנו צריכים לגרום לו לשנוא את עצמו. שהוא צריך להתבייש ולחוש אשמה. אך זה עשוי לגרום לו לראות את עצמו כאדם "רע", ולכן הוא ימשיך לעשות דברים שאדם "רע" עושה.
  • אנחנו חושבים שיש דברים שאנשים "ראויים" להם. או שהם "ראויים" לקבל פרס או שהם "ראויים" לקבל עונש. ככה אולי מאמנים חיות, אבל זו דרך אלימה לחינוך אנשים.
  • אם האדם האחר גם הוא חושב ופועל מתוך הגישה המרחיקה, יש לו רק שתי אפשרויות: או להיכנע ולפעול תחת כפייה, או למרוד ולהילחם בכפייה. בשתי האפשרויות האלה, שני הצדדים מפסידים ומשלמים מחיר כבד.

אבחון הזולת

אבחון רגשותיו ומניעיו של הזולת, כאילו אנחנו באמת יודעים מה הם:

  • "הוא מסרב לעשות את מה שאני מבקש ממנו." זו אבחנה. המשפט הזה אינו מתאר את התנהגות האדם האחר בצורה ניטראלית המאפשרת לנו להבין מה הוא עושה בפועל. וזאת בניגוד למשפט: "הוא אומר שהוא לא רוצה לעשות את זה", שזה תיאור ניטראלי.
  • "הוא מאשים אותי." שוב, זוהי אבחנה ואינה מתארת את מה שקרה עובדתית. האדם ה"מאשים" אולי לא חושב שהוא מאשים אלא שהוא מחנך ומפנה את תשומת ליבנו לעובדות.
  • "הוא תמיד רוצה להיות במרכז תשומת הלב."
  • "היא כועסת."
  • "אתה לא מקשיב לי."
  • "לא אכפת לך ממני, כי אם באמת היית אוהב אותי, היית עושה ברצון את מה שאני מבקשת ממך."

התכחשות לאחריות אישית

התכחשות או בריחה מאחריות אישית כוללת נתינת תירוצים שמשמעותם היא שאין לי ברירה חופשית: "הייתי חייב לעשות את זה", "לא הייתה לי ברירה", "רק ביצעתי פקודות", "זו מדיניות החברה", "עכשיו תראה מה גרמת לי לעשות! ”. דרך חשיבה זו עומדת בסתירה לנטילת אחריות אישית על הבחירות והמעשים שלנו.

צורה נוספת לכך היא התנערות מאחריות על רגשותינו, והאשמת אנשים אחרים בכך שהם גורמים לרגשותינו: "זה מכאיב לי כשאתה עושה את זה". בעוד שהתנהגותו של האדם האחר עשויה הייתה להוות טריגר לרגשות הכואבים שלנו, הם נובעים מהצרכים שלנו שאינם מקבלים מענה, או מפרשנויות מזיקות שנוצרו על ידי הנפש, ולא ישירות מהאדם האחר. זו מניפולציה פסיכולוגית, לנסות לשכנע אנשים אחרים שהם גורמים לנו רגשות כואבים, ובכך להוביל אותם לחוש בושה ואשמה ולחשוב שהם חייבים לעשות מה שאנחנו רוצים מהם.

כפייה

כפייה היא ניסיון לגרום לאנשים לעשות דברים שנוגדים את הצרכים והרצונות שלהם:

  • "אתה חייב להקשיב לי."
  • "מוטלת עליך חובה לשרת את המדינה שלך."
  • הסמכות יודעת הכי טוב מה נכון ומה לא נכון עבורך. מוטלת עליך חובה לציית לסמכות מבלי להטיל ספק בכך.
    • לדוגמה: משמעת מפלגתית – עליכם להצביע לפי האופן בו אומר ראש מפלגתכם, ולא לפי הבנתכם ומצפונכם.
  • איומים: "אתה תעשה מה שאני אומר לך, אחרת תיענש."

כפייה יכולה להיות מכוונת אפילו כלפי עצמנו: "אני חייבת להכין ארוחת ערב", "אני אמורה להתנהג כך".

ישנם סוגים רבים של כפייה ושל מניפולציות פסיכולוגיות.

להסכים בגלל מניעים מזיקים

להסכים לבקשתו של מישהו למרות שזה נוגד את רצוננו וצרכינו, בגלל מניעים מזיקים כמו:

  • ריצוי: לעשות משהו רק בגלל שמישהו רוצה שנעשה את זה, כדי שיחשבו עלי שאני "נחמד ומתחשב".
  • לקבל פרס.
  • להיות נאהב על ידי אחרים.
  • פחד מעונש, כמו ביקורת או אלימות.
  • פחד מדראמה רגשית של מישהו שמסרבים לבקשתו.
  • בושה או אשמה על כך שלא עשינו את מה שנאמר לנו, או אם אנחנו מביעים את הרצון האותנטי שלנו.
  • חובה ומחויבות, ולא רצון ובחירה אותנטיים.
  • ביקורת עצמית מאת ה"מבקר הפנימי" שלנו. למשל "אני אגואיסטי אם אני לא מסכים לבקשתה."

לחשוב שהעולם אמור להיות כמו שאנחנו חושבים

המציאות הינה כפי שהיא, וזו עובדה. ייתכן שהיינו רוצים שהיא תהיה אחרת, אבל לטעון שאנחנו יודעים איך היא אמורה להיות ואיך אנשים אחרים אמורים להתנהג זה לבקש צרות:

  • "אנשים אמורים להתנהג בנימוס."
  • "הדבר ההגון היה ליידע אותי מראש."

לראות אינטראקציות בתור קרב

לחשוב שעלינו להוכיח שאנחנו צודקים, במקום להגיע להבנה הדדית ולפתרון שיספק את צרכי כולם במצב של win-win. לחשוב שהתוצאות האפשריות היחידות הן: ניצחון, כאשר הצד השני מפסיד; או הפסד, תבוסה, כניעה, וויתור; או פשרה, שבה שני הצדדים אינם מרוצים. ראו גם: גישור מתכנס [קישור].